הנשיא השני של המדינה, יצחק בן-צבי (שימשלביץ') נולד ב-24 בנובמבר 1884 (י"ח בכסלו תרמ"ה) בעיר פולטבה שבאוקראינה, כבן בכור למשפחה יהודית מסורתית וציונית.
בשנותיו הראשונות למד בן-צבי ב"חדר" ובהמשך למד בגימנסיה בעיר הולדתו. ב-1905 הוא התקבל ללימודים באוניברסיטת קייב, אולם לימודיו נקטעו בשל השביתה הכללית שפרצה באותה שנה. השביתה והתפשטות גל הפוגרומים שבעקבותיה גרמו לו להצטרף לקבוצות ההגנה העצמית היהודיות שהתארגנו בדרום רוסיה. במקביל היה פעיל במפלגת "פועלי ציון" ואחד מראשוניה. שנה לאחר מכן היה פעיל בהכנת תכנית היסוד של המפלגה ברחבי רוסיה. הוא היה ידוע בפשטות הליכותיו, באורח חייו הצנוע, והיה אהוד על כל שכבות הציבור.
ב-1907 עלה בן-צבי לארץ ובאותה שנה היה גם הציר לקונגרס הציוני השמיני ואף ייסד את ארגון בר גיורא. שנתיים לאחר מכן נמנה עם מייסדי ארגון השומר, שם הכיר את אשתו, רחל ינאית.
ב-1910 ייסד בעזרת אשתו ופעילים נוספים את כתב העת העברי הראשון של תנועת העבודה.
ב-1912 יצא ללמוד משפטים בטורקיה יחד עם דוד בן-גוריון, וכשחזרו נרדפו על ידי השלטונות העותומנים וגורשו מהארץ. הם היגרו יחדיו לניו-יורק, ועסקו בפעילות ציונית, שם הם ייסדו את תנועת החלוץ. בין השאר כתבו את הספר "ארץ ישראל בעבר ובהווה" שיצא לאור ביידיש וחיזק את הקשר בין יהדות ארצות הברית לבין ארץ ישראל.
ב-1918 נישא לרחל ינאית בן-צבי. לזוג נולדו שני ילדים, עמרם ועלי. במלחמת העצמאות נפל עלי על הגנת קיבוצו בית קשת.
ב-1919 נמנה עם מייסדי מפלגת אחדות העבודה, ויחד עם פעילותו המדינית היה גם פעיל בהגנה. חבר עיריית ירושלים,
בשנים 1948-1931 כיהן כיושב ראש ונשיא הוועד העולמי, שייצג את הישוב היהודי בארץ בפני שלטונות המנדט.
לאחר הקמת המדינה נבחר לחבר כנסת מטעם מפא"י. אחרי שתי קדנציות, נבחר לשמש כנשיא ב-1952. הוא זה שהעביר את בית הנשיא לירושלים. הוא כיהן כנשיא עד למותו ב-23 באפריל 1963 (כ"ט בניסן תשכ"ג).
יצחק בן-צבי נקבר בהר המנוחות בירושלים.
לאחר מותו ייסדה אשתו, רחל ינאית בן-צבי את "יד בן-צבי" לחקר הישוב בארץ-ישראל.
